<h1>איסור והיתר לרבינו יעקב ב"ר משה מבניולש פל"ט</h1>
<h2>דף לג:</h2>
יתבאר בו עוד ממה שיתחייב בטהרת הכלים. כלי מתכות דינם ככלי עץ. ואם יש בהם מכניסן לקיום בעי הכשר. ולא סגי להו בשכשוך. וכל הני דאמרינן דסגי להו בשכשוך, אם הם נגובים ברוח או בשמש, איכא פלוגתא ביני ריבוותא. איכא מאן דקאמר דאע"פ שניגבן ברוח או בשמש צריכים שכשוך בשביל היין המכונס בתוכן. ואם הכניס לתוכן יין בלא הכשר היין אסור. ויש מי שאומר שמאחר שהם נגובים אינם צריכים כלום. גדולה מזו הסכימו חכמי הדור והורו עליה, קיתון שעמד בו יין נסך ויש בו טופח על מנת להטפיח והוציאו בו יין מן החבית הגדולה, יין שבחבית מותר. משום דכי אמרינן (נצוק) דנצוק חיבור, חומרא דיין נסך יותר משאר איסורין היא. ודי לנו להחמיר אם יש יין בקיתון. ולא נאמר שטופח על מנת להטפיח יאסר בנצוק. מיהו לא נהגינן אנן כותייהו. אע"פ שעשו מעשה בהוראה זו ומעשה רב לא עבדינן כותייהו, משום גזרה דילמא הוי כקיתון שעמד בו יין נסך יותר מטופח על מנת להטפיח ויאסר מה שבחבית הגדולה משום נצוק. ואינהו לא שרו אלא בדיעבד, אבל לכתחלה לא. אבל אם הקיתון נגוב ברוח או בשמש מותר להוציא לכתחלה יין מן החבית הגדולה, שנהגו כדברי המתירין.
מאני דקוניא המחופין באבר, ברני"ץ בלעז, אם הם לבנים או אדומים שרו בשכשוך בלבד. ואם ירוקים (והם) [הם והוא] מכניסן לקיום, בעו הכשר גדול. ואם לאו די להם בשכשוך. וכן היא דעת הר"ם. ויש בזה סברא אחרת, והעיקר כדעת הר"ם. ואם כן לדעת הר"ם, אם קנה קיתון של חרס מן הגוי או שאלו ממנו והוא ישן אע"פ שהצריף ירוק מותר להשתמש בו לכתחלה בשכשוך כיון שאינו מכניסו לקיום. ואם שתה הגוי בכוס של חרס או של עץ או של זכוכית צריך הדחה שתי פעמים לדעת הר"ם קודם שישתה בו הישראל, כדי שיכלו כל צחצוחי היין. ולדעת רבינו תם צריך הדחה שלש פעמים, וכדעתו נהגו רבים. ומי שרוצה לעשות כדברי הר"ם (עושה) [יעשה]. ואם הכוס נגוב לא בעי הדחה כלל.
<h2>דף עב.</h2>
יתבאר בו עוד ממה שיתחייב בטהרת הכלים. כלי מתכות דינם ככלי עץ. ואם יש בהם מכניסן לקיום בעי הכשר. ולא סגי להו בשכשוך. וכל הני דאמרינן דסגי להו בשכשוך, אם הם נגובים ברוח או בשמש, איכא פלוגתא ביני ריבוותא. איכא מאן דקאמר דאע"פ שניגבן ברוח או בשמש צריכים שכשוך בשביל היין המכונס בתוכן. ואם הכניס לתוכן יין בלא הכשר היין אסור. ויש מי שאומר שמאחר שהם נגובים אינם צריכים כלום. גדולה מזו הסכימו חכמי הדור והורו עליה, קיתון שעמד בו יין נסך ויש בו טופח על מנת להטפיח והוציאו בו יין מן החבית הגדולה, יין שבחבית מותר. משום דכי אמרינן (נצוק) דנצוק חיבור, חומרא דיין נסך יותר משאר איסורין היא. ודי לנו להחמיר אם יש יין בקיתון. ולא נאמר שטופח על מנת להטפיח יאסר בנצוק. מיהו לא נהגינן אנן כותייהו. אע"פ שעשו מעשה בהוראה זו ומעשה רב לא עבדינן כותייהו, משום גזרה דילמא הוי כקיתון שעמד בו יין נסך יותר מטופח על מנת להטפיח ויאסר מה שבחבית הגדולה משום נצוק. ואינהו לא שרו אלא בדיעבד, אבל לכתחלה לא. אבל אם הקיתון נגוב ברוח או בשמש מותר להוציא לכתחלה יין מן החבית הגדולה, שנהגו כדברי המתירין.
<h2>דף עד:</h2>
בגת יש שלשה דינים חלוקים. אם זפתה ולא דרך בה, של אבן בעי נגוב ודי לו בזה, שאינו בולע הרבה. ושל עץ לא די לו בנגוב אם לא בקליפה ואחר כך נגוב. ושל חרס לא די לו אפילו בקליפה אלא מלוי וערוי בלא קליפה. ואם דרך וזפתה, עץ ואבן דינם שוה, וצריך קליפה ונגוב, ושל חרס מלוי וערוי דלגבי חרס אין חילוק בין זפתה ולא דרך בה לזפתה ודרך בה. ואם לא זפתה, אפילו של אבן בעי נגוב, ושל חרס מלוי וערוי או הגעלה. דאמר רבא נעוה ארתחו, ר"ל אפילו של חרס. וחרס די לו במילוי ועירוי, אפילו זפתה ודרך בה, ואין צריך קליפה. משום דבמילוי ועירוי סגי. משום דאמרינן כבולעו כך פולטו. הני יקבים ששועין בחרסית או בסיד, דינם כשל חרס. ואם הם של גוים או נשתמש בהם גוי צריכים הגעלה. ואם נשתמש ישראל ביקבים של גוים בלא הגעלה ולא עשה בהם כי אם הדחה לבדה, מותר בדיעבד. כדאמרינן לקמן [ע"ה ע"א] גבי גורני דארמאי שצריכות הגעלה, והכשרן בדיעבד בהדחה בעלמא. הגת והמחץ, פירוש דלי, והמשפך של גוים, פירוש שהם של חרס, צריכים מילוי ועירוי או הגעלה, ולא סגי להו בניגוב. ואם הם של עץ, בניגוב סגי. ומשפך בעי ניגוב או שכשוך בכח סגי, דהוי כמו ניגוב. והא דאמרינן דגת ומחץ ומשפך של גוים בעו ניגוב אע"פ שאינו מכניסן לקיום, הטעם הוא, דכיון שמשתמש בהם בין הגתות שהיין חם, בולעים הרבה. מפני זה צריכים ניגוב בין יהיה תחלת תשמישן ביד גוי בין היה תשמישן ביד ישראל. ואפילו היה תחלת תשמישן ביד ישראל ונשתמש בהם גוי צריכים ניגוב, מפני שחוזר ובולע על ידי שהיין חם. וכל שאר כלים שמשתמשים בהם כשהיין צונן די להם בשיפשוף כמו שכתבנו. ומזה הטעם נהגו בחביות שלנו שמדיחין אותם גוים מן הדורדיא, שאין בו איסור כיון שהיין צונן ודי להם בשפשוף. ויש שמצריכין לשום מים בחבית כדי שיגע בו הגוי וידיחנו. וחומרא [יתירה] היא ואין צורך בזה. מדות אלו של חרס שמודדין בהם גוים, אם לקחום מן הגוי צריכות מילוי ועירוי או הגעלה, דדינם כמחץ של חרס. ואלה הגיגיות הקטנות שדורכין בהם ענבים ששוכר בהם ישראל מן הגוי, והגוי דרך בהם, יש מי שכתב שאינן צריכות ניגוב, כי אינן עשויות כי אם לדרוך בהם ענבים. ואם יש בהם ברזא יש לחוש שמא עשו מהם גת וצריכות ניגוב. ואם דרך בהם ולא עשה ניגוב כי אם הדחה לבדה מותר בדיעבד. ואם עשה מהם גת ולא עשה גם כן כי אם הדחה לבדה, מותר בדיעבד, דמיעוטא הוא שיעשו גת בהני גיגיות קטנות, שאינן עשויות אלא לדרוך ענבים. גם יש להביא ראיה להיתר מהני גורני דארמאי שצריכות הגעלה, והכשירו חכמי הדור בדיעבד בהדחה לבדה. כל שכן בגיגית, שאינו צריך לכתחלה אלא נגוב, שכשר בדיעבד בהדחה לבדה.
יתבאר בו עוד ממה שיתחייב בטהרת הכלים. כלי מתכות דינם ככלי עץ. ואם יש בהם מכניסן לקיום בעי הכשר. ולא סגי להו בשכשוך. וכל הני דאמרינן דסגי להו בשכשוך, אם הם נגובים ברוח או בשמש, איכא פלוגתא ביני ריבוותא. איכא מאן דקאמר דאע"פ שניגבן ברוח או בשמש צריכים שכשוך בשביל היין המכונס בתוכן. ואם הכניס לתוכן יין בלא הכשר היין אסור. ויש מי שאומר שמאחר שהם נגובים אינם צריכים כלום. גדולה מזו הסכימו חכמי הדור והורו עליה, קיתון שעמד בו יין נסך ויש בו טופח על מנת להטפיח והוציאו בו יין מן החבית הגדולה, יין שבחבית מותר. משום דכי אמרינן (נצוק) דנצוק חיבור, חומרא דיין נסך יותר משאר איסורין היא. ודי לנו להחמיר אם יש יין בקיתון. ולא נאמר שטופח על מנת להטפיח יאסר בנצוק. מיהו לא נהגינן אנן כותייהו. אע"פ שעשו מעשה בהוראה זו ומעשה רב לא עבדינן כותייהו, משום גזרה דילמא הוי כקיתון שעמד בו יין נסך יותר מטופח על מנת להטפיח ויאסר מה שבחבית הגדולה משום נצוק. ואינהו לא שרו אלא בדיעבד, אבל לכתחלה לא. אבל אם הקיתון נגוב ברוח או בשמש מותר להוציא לכתחלה יין מן החבית הגדולה, שנהגו כדברי המתירין.
<h2>דף עה.</h2>
כיצד מנגבן, במים ואפר. ואם היתה בהם לחלוחית מקדים האפר למים. וצריכים אפר שתי פעמים בין יש בהם לחלוחית בין אין בהם לחלוחית. הני גורני דארמאי שקורין בינדא"ש, והם של גמי, ומעמידים אותם סביב החרצנים במעצרא, אם הם של גוים צריכות יישון או הגעלה כדאמרינן גבי טהרת כלי גת. הדפין והלולבין והעדשים שקורין מיי"ט ששם התפוח של חרצנים מדיחן. העקלים שהם כמו גורני דארמאי, אם הם של נצרים ושל בצבוץ מנגבן. ושל גמי מיישנן שנים עשר חדש. ואם רוצה לטהרן מיד מגעילן ברותחין או מניחן תחת הצנור שמימיו מקלחין או במעין שמימיו רודפין עונה אחת. וכמה עונה או יום או לילה בדרך שיהיו שם שתים עשרה שעות שלמות. [וכן] כתב ר' אבא מרי ז"ל (וכן) הקנקנים הן חביות של גוים אם מניחן תחת הצנור מותרין ובלבד שיעמדו שם שתים עשרה שעות שלמות. וכן עשו מעשה בהר, שהניחו הכלי סמוך לגלגל הטחנה. והעושה כן צריך שיזהר שילך קלוח המים בכלי בבת אחת, כגון שיסיר ממנו שני שוליו. דאי לאו הכי, מכיון שיתמלא הכלי מן המים שוב אין בו קלוח ורדיפה. והנה זה ההכשר בודאי הוא מעולה מאד, ודומה למילוי ועירוי שלשה ימים מעת לעת אם יסיר ממנו שתי שוליו. אמנם לא נהגו עתה לעשות זה ההכשר, ומפני זה לא מניתי אותו עם ההכשרים שנזכרו למעלה שיכול אדם לעשותם בכל יום. והכשר זה מילתא דלא שכיחא. ואם נשתמש אדם בהני גורני, זה היה מעשה, והסכימו חכמי הדור והתירו היין בשתיה. והביאו ראיה להיתר מההיא דסוף מסכת טהרות [פ"י מ"ח], כלי בית הבד ושל גת והעקל, בזמן שהן של עץ מנגבן והן טהורין, בזמן שהן של גמי מיישנן שנים עשר חדש או חולטן בחמין. רבי יוסי אומר אם נתנן לשבולת הנהר דיו. ומדלא הזכיר רבי יוסי עונה כדאיתמר בגמרא דע"ז, כדאי הוא רבי יוסי לסמוך עליו בשעת הדחק, דרבי יוסי נימוקו עמו. וכל מילי דיין נסך גמרינן מטהרות. ואמרו שיש דוחק לומר דכי איתמר בגמרא דילן דמסכת ע"ז דגורני ארמאי צריכין יישון או הגעלה, הני מילי לכתחלה אבל בדיעבד אפשר דמקילינן טפי ובהדחה שרו.
